המפלגה החדשה של ציפי לבני "התנועה" – היא בבסיסה אוסף פליטי פליטים (ליכוד-קדימה) + כמה דמויות חדשות חיוביות וחשובות, אך במפלגה הלא נכונה.
כניסת לבני למירוץ מתנת חג לביבי נתניהו, שהרי רוב קולותיה יבואו מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ, קדימה ואולי ספיחים קטנים מהליכוד.
הסקרים – תמיד במפץ הראשון וההתלהבות הרגעית מנבאים 10-12 מנדטים. בפועל זה ירד ל-5-6 מנדטים.
עם עוצמה כזאת – תוכל ציפי לבני להיות אולי יו"ר ועדה בכנסת ללא כוח וללא השפעה פוליטית – על כך נאמר: טוב ציפור(ה) אחת ביד...
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
"מפלגה פוליטית, היא סוג של קשר כנגד שאר האומה". (לורד הליפקס)
"אין האמת נושאת שמה של המפלגה". (וולטיר)
מפלגת "התנועה" של ציפי לבני – מעוררת אסוציאציות רבות, מילוליות ובעלות השלכות של תכנים פרובוקטיביים, מעצם שמה שלא לדבר על הצהרות שבלוניות שחוקות ואוסף אנשים שבחלקם פליטי פליטים של מפלגות קודמות. לשם של מפלגה (כמו למותג) יש השפעה פסיכולוגית, חבל שציפי לא הבינה זאת.
והרי מקבץ של משחקי לשון על בסיס "התנועה":
1. התנועה זורמת כסדרה.
2. תנועה מגונה.
3. תנועת נוער או פליטי מפלגות.
4. התנועה זוחלת עקב תאונה.
5. התנועה תתחדש בקרוב. בינתיים התנועה עומדת ולא זורמת.
6. התנועה תופסק בשעה 22:00 עקב שיפוצים.
7. התנועה נפסקה בקטע..... עקב שיטפונות ודברת מיותרת.
8. אל תעשה לי תנועה של חוסר אונים – אני כבר שם.
9. תנוע אחרי בקצב אחיד, אולי נגיע לקו הגמר.
10. נוע, נוע + תנועה – סוף.
מציע למצביעי לבני–לבחור אחד הסלוגנים מתוך הרשימה – כסיסמת בחירות.
לבני המחסלת/המפלצת/המאיימת
נימת ההפחדה, הפיצול, היהירות הלא מבוססת, נשמעה כבר עם הצהרת על הקמת המפלגה החדשה.
המרכז שהיה יכול להיות גוש חוסם, או גוש לוחם בימין, מתרסק לגורמים קטנים שאוכלים אחד את השני ומשאירים את הימין להביט בזלזול מהצד.
הצהרות ריקות מתוכן – בנוסח באתי "להילחם על המדינה", "שלום" – זה לא מילה גסה, אינן עושות רושם על ציבור האינטליגנטי שחי במציאות העכשווית במזרח התיכון.
ומה לגבי הימין – הוא לא רוצה שלום, הוא לא נלחם על המדינה, על ריבונותה ושגשוגה, רק ציפי לבני.
אז נכון ש"השלום" של גב' לבני לא תואם לשלום של ביבי – זה כבר הוכח בעבר, ולא כפועל יוצא מפעילותה הפוליטית המוכשרת.
ההסכמים עם אבו-מאזן
משך 3.5 שנים ממשלת אולמרט בפעילות אקטיבית של ציפי לבני, ניהלה מו"מ עם אבו-מאזן. היו הרבה ישיבות, היו נשיקות וחיבוקים – לא היה הסכם ולא היתה חתימה.
תזכורת קצרה לציבור
אהוד אולמרט, הצהיר עם סיום תפקידו כראש ממשלה (עקב בעיות משפטיות הקשורות בשחיתות שלטונית), כי הציע לאבו-מאזן "הצעה שלא יוכל לסרב לה", וראה זה פלא, הוא סירב, הוא ברח ולא מצא במיטתו ראש של סוס.
גב' ציפי לבני – היתה שותפה בכירה להצעות אולמרט, אז עכשיו היא תוכל לממש אותן, או שהיא חולמת או שהיא לוחמת ברוחות רפאים ואולי בשניהם יחד.
היתרון של מפלגת "התנועה"
היא תיקח קולות מיאיר לפיד, שלי יחימוביץ ותקושש קולות של בלתי מרוצים, מיואשים, חסרי תקווה, חסרי בית פוליטי, מבלי לאיים על גוש הימין, שהולך ומתחזק.
הליכוד פונה ימינה
יש אמת בטענה, שהליכוד הקצין והקיצוניים במפלגה היתה להם עדנה ותהיה להם השפעה.
יחד עם זאת – אסור לשכוח, מי שקובע, מנווט, מחליט ומבצע – זה ראש הממשלה והקבינט וככל שכוחו יגדל, השפעתו תגדל פנימה והחוצה.
התחזקות הימין, תופעה כלל עולמית
אם להסתכל על העולם הרחב ואירופה בפרט, הרי שיש נטייה די ברורה להתחזקות הימין, עקב בעיות כלכליות, בעיות מהגרים, אבטלה, גרעון ממשלתי שמביא לקיצוצים דרסטיים המוצאים המונים לרחובות והם בדרך כלל פונים ימינה לקיצונים.
בישראל, עקב המצב הביטחוני והכלכלי, נטייה ימינה גם היא מובנת, מאחר והציבור רוצה יציבות ביטחונית, ביטחון כלכלי, ביטחון ממשלתי ומנהיגות תקיפה ואמינה. התכונות האלה – נמצאות בימין.
השמאל הישראלי והמרכז הנוטה שמאלה – מקרינים לציבור, פשרות, נסיגות וגמגום ביטחוני פוליטי. הציבור – סולד ומפחד ופונה ימינה.
מה מציע המרכז/שמאל?
נסיגה לגבולות 67 שהיא הכנה לנסיגה לגבולות 48 בעיני אבו-מאזן והחמאס.
חיזוק אבו-מאזן
מנהיג הפלסטינאים שמפחד להגיע לעזה, כי לא נותנים לו להיכנס וחייו בסכנה.
אבו-מאזן – שבגמר מבצע "עמוד ענן" מיהר לצלצל להניה בעזה ולברך אותו על הניצחון, אותו אנחנו צריכים לחזק?
אותו אבו-מאזן – שרץ לאו"ם לקבל הכרה כמדינה משקיפה, בניגוד להסכם אוסלו.
הציבור הישראלי – ער ומעורב בפוליטיקה
לכן, אין אפשרות לעבוד עליו ולא לעבוד "עליו בעיניים".
יחד עם זאת, אסור להתעלם מהפערים החברתיים, מיוקר הדיור והמחייה וחלוקת הנטל הלא שווה באוכלוסיה.
מי שיכול לתקן זאת וחייב – זה הליכוד וראשיו. השמאל לא יוכל לעשות זאת בקרוב ולכן על גוש הימין לדאוג לא להזניח חלקים מהעם, מהשכבות החלשות.
המבחן של הימין
המבחן המעשי יהיה באגף הביטחון, לא לאפשר שחמאס לחזור למלחמת התשה, ובאגף החברתי לדאוג לשכבות החלשות.
"נפילת הנסיכים"
חבל, הם חלק מליבת הממסד המקורי של חירות, של ליכוד ושל הימין השפוי הליברלי.
אבל שינוי האווירה ושינוים במזג האוויר הפוליטי/חברתי, באים לביטוי גם בשינויים בבחירת המועמדים.
"בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף"
בעולם ובארץ חשבו שיש אנשים שעם לכתם לא יהיה תחליף ראוי ולא ימצאו מחליפים ראויים, כך חשבו בזמנו על בן-גוריון, בגין, אבו אבן, רבין, ועוד רבים בתחומים שונים, ואילו המציאות הוכיחה אחרת עם הזמן, עם הניסיון קמים מנהיגים חדשים, פורצי דרך ולא תמיד גרועים יותר לפעמים אף טובים יותר.
אבל טוב יעשה נתניהו, אם יחזיר את בגין ומרידור לצמרת כדי לאזן את מאזני הצדק הליברלי/פוליטי.
הרהורים בענייני דיומא ופוליטיקה:
1. בכ"ט בנובמבר, אבו-מאזן מבקש, הכרה במדינה פלסטינית כמדינה משקיפה באו"ם. כ"ט בנובמבר – יום הכרזות החלוקה ע"י האו"ם ב-47 שישראל הסכימה לחלוקה והערבים דחו אותה. ופתחו במלחמה שהולידה את מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ריבונית ודמוקרטית בגבולות רחבים יותר.
2. אין מה להיבהל מאישור האו"ם – יש לפלסטינאים מספר יתרונות אבל גם מספר חובות.
3. לישראל – זה יכול להועיל אם ננווט הנושא בחכמה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
